אריאל שרון

מתוך Wikipedia

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריאל שרון
אריאל שרון
תאריך לידה 26 בפברואר 1928
כנסות 8-16
סיעות שלומציון, הליכוד, קדימה
תפקידים בולטים

אריאל (אריק) שרון, ראש הממשלה האחד עשר (הנוכחי) של מדינת ישראל, מנהיג הליכוד מספטמבר 1999 עד נובמבר 2005, ומנהיג מפלגת קדימה החל מנובמבר 2005. נולד בכפר מל"ל ב-26 בפברואר 1928, בשם אריאל שיינרמן.

שרון היה איש צבא בולט ב-25 השנים הראשונות לקיום מדינת ישראל, ולאחר מכן הפך לאחד הפוליטיקאים הבולטים מחד, אך השנויים במחלוקת קשה מאידך.

תוכן עניינים

[הסתר]

איש צבא

אריאל שרון הצטרף ל"הגנה" ב-1945. שירת במלחמת העצמאות כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני ונפצע אנושות בקרב על לטרון. שרון שרד את הפציעה רק בקושי ונטען שהייתה לה השפעה מעצבת על חייו.

היה למפקד פלוגה וב-1951 מונה לקצין המודיעין של פיקוד המרכז. בשנת 1952 נטל חופשה מהצבא לשם לימודים באוניברסיטה העברית, אך נקרא לשוב לצה"ל כדי להקים את יחידה 101, לשם ביצוע פעולות תגמול כנגד התקפות הפדאיון שיצאו מרצועת עזה (שהייתה תחת שלטון מצרים) ומהגדה המערבית (שהייתה תחת שלטון ירדן). תחת פיקודו הפכה יחידה 101 ליחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל, שהתמחתה הן בסיור ושדאות והן בפעולות חבלה ותקיפה בעורף האויב. יחידה זו הנחילה לכלל צה"ל תורות לחימה וטקטיקות מתקדמות, ולמעשה מיקצעה את תחום חיל הרגלים והיחידות המיוחדות בצבא. פעילותה המגוונת, שדרשה נשק קל וקומפטי, אך בעל כוח אש משמעותי, הביאה לפיתוחו של תת מקלע עוזי, שדגמי אב-טיפוס שלו שימשו את לוחמי היחידה.

יחידה 101, שכללה לוחמים כגון מאיר הר ציון ו"קצ'ה", ביצעה פעולות תגמול בעורף האויב בתגובה לפיגועים של מסתננים פלסטינים. לאחר שמסתננים רצחו אשה ושני ילדיה ביהוד, נערכה בכפר קיביה פעולת תגמול, שעליה פיקד שרון. פעולה זו, שבה נהרגו עשרות מתושבי הכפר (ההערכות נעות בין 42 ל-56 איש), המיטה קלון על מדינת ישראל, שניסתה להתנער ממנה בטענה שאת הפעולה ביצעו אזרחים נזעמים.

בתחילת 1954 התמזגה יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890, ששרון מונה למפקדו, ורוח חדשה נזרקה בצנחנים. גדוד זה היווה למעשה המשך של יחידה 101 והמשיך לעסוק בפעולות תגמול, ובמהלך פשיטה על מוצב מצרי נפצע שרון בשנית. הבולטת בפעולות תגמול שעליהן פיקד במסגרת זו היא תקיפת משטרת קלקיליה בסתיו 1956. פעולות אלה הביאו בדרגה להתערבות של הלגיון הערבי הירדני לריסון הפדאיון והקטנת ההסתננויות. הפחתה משמעותית שלהן הגיעה רק לאחר מבצע קדש והנצחון המוחץ של צה"ל על צבא מצרים.

ב-1956 נתמנה שרון למח"ט הצנחנים. במבצע קדש פיקד על הקרב במעבר המיתלה שנפלו בו חללים רבים, ונחיצותו הייתה מוטלת בספק.

בסוף 1957 יצא לקורס לפיקוד ומטה בבריטניה, וכשחזר מילא שורה של תפקידי פיקוד, אך הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור הקפיאו את קידומו. גם דוד בן גוריון הסתייג ממנו, ומצוטט כמי ששאל אותו בשנת 1962 "האם נגמלת מאמירת אי-אמת?" דעתו השלילית של בן-גוריון על שרון התגבשה כבר שנים אחדות קודם לכן. שרון ניצל תקופה זו ללימודי משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית.

בשנת 1964, עם מינויו של יצחק רבין לרמטכ"ל, החלה שוב התקדמותו של שרון בצבא, והוא מונה לראש מטה פיקוד הצפון, וכעבור שנתיים מונה לראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף.

במחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל תואר כיצד שרון, מתוסכל מהססנות הממשלה ערב מלחמת ששת הימים העלה באוזני הרמטכ"ל את רעיון ביצועו של פוטש צבאי:

"אמרתי שלו היינו בשלב מסוים קמים ואומרים, תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל, ומאחר והמצב חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה. הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה. זו הייתה הרגשה שלי".

עם זאת, הערכתו של ההיסטוריון הצבאי, עמי גלוסקא, היא שדברי שרון היו בגדר הרהורים בלבד והיו רחוקים מלהוות תוכנית פעולה ממשית.

במלחמת ששת הימים עצמה השתתף שרון כמפקד אוגדה וזכה לתהילה על קרבות שניהל באום-כתף ובאבו-עגיילה, שלאחריהם הגיעה אוגדתו לתעלת סואץ. לאחר המלחמה חזר לתפקיד ראש מה"ד, והעביר בסיסי הדרכה ליהודה ושומרון.

ב-1969 מונה לאלוף פיקוד הדרום, ונטל חלק מרכזי במלחמת ההתשה. מתח ביקורת קשה על שיטת ההגנה הסטטית ("קו בר-לב") שבה בחר צה"ל. בשנת 1971 התמקד בחיסול המחבלים ברצועת עזה, והביא שקט לאזור לשנים אחדות, אולם אופי פעולותיו שם היה שנוי במחלוקת. הוא ננזף על-ידי הרמטכ"ל על שפינה בדואים מצפון סיני.

במאי 1973 התחלף בתפקידים עם אלוף שמואל גונן והתמנה לראש מה"ד. ביוני 1973 השתחרר מצה"ל.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, במסגרת מינוי חירום, פיקד על אוגדת מילואים (אוגדה 143) בחזית הדרום. במהלך המלחמה נקלע שרון לעימותים קשים עם מפקדיו. למרות זאת, אוגדת שרון המשיכה לשעוט קדימה ושרון עצמו פיקד על נקודת המפנה של המלחמה - מבצע אבירי לב, שבו כוחות הנדסה, שריון וצנחנים צלחו את תעלת סואץ. אוגדת שרון כבשה את החווה הסינית ב-18 באוקטובר, והחל מה-20 באוקטובר החלה לטהר את התעלה משתי גדותיה מכוחות מצריים. אחרי צליחת התעלה פרצו כוחות צה"ל אל עבר עורף האויב על מנת לנתק את קווי ההספקה של הארמיה השלישית ולכתרה. מהלך זה אילץ אותה להיכנע ולמעשה כפה על מצרים להסכים לסיום המלחמה בחזית הדרומית.

פוליטיקאי

עם שחרורו מהצבא ביוני 1973 הצטרף למפלגה הליברלית שהייתה שותפה עם תנועת החרות ב"גוש חרות ליברלים". הוא יזם יצירת גוש ימני גדול יותר ופעל להקמת הליכוד. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד. כעבור שנה התפטר מן הכנסת, כדי שיוכל להמשיך להחזיק במינוי של מפקד אוגדת מילואים. בשנת 1975 התמנה ליועץ לענייני ביטחון לראש הממשלה יצחק רבין.

בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקים מפלגה משלו בשם "שלומציון". מפלגתו זכתה רק בשני מושבים בכנסת, והתמזגה עם תנועת החרות. שרון התמנה לשר החקלאות בממשלה שהקים מנחם בגין, ופעל להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון ומצפים בגליל. לאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקיד שר הביטחון ב-1980, שאף שרון להתמנות לתפקיד זה, אך בגין סירב ובין השניים נוצרה מתיחות.

בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית, התמנה לשר הביטחון בממשלתו השנייה מנחם בגין. בתפקידו זה ניהל את פינוי המתיישבים מסיני באפריל 1982 כמתחייב מהסכמי השלום עם מצרים, והרס עד היסוד את ישובי חבל ימית.

יזם את "מבצע שלום הגליל", והיה מעורב בכל שלביו. הצליח להסיג את אש"ף לביירות ומשם לתוניס. לטענת מבקריו, הטעה את ראש הממשלה ואת הציבור במידע שמסר על מטרות המבצע. המחלוקת גלשה להפגנות שבהן נקרא "רוצח" ע"י המפגינים. שירו של שלום חנוך "לא עוצר באדום" היה לשיר מחאה המכוון כנגדו אישית (אם כי חנוך עצמו מעולם לא הודה שהשיר נכתב על שרון):

פנו הדרך, הנה בא הרוצח
שור זועם - הוא בכלל לא טורח לבלום
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום!

שיר מחאה מפורסם נוסף שנכתב עליו באותו נושא היה ע"י חיילים שנלחמו בלבנון:

רד אלינו אווירון
קח אותנו ללבנון
נילחם בשביל שרון
ונחזור בתוך ארון

ועדת כהן, שמונתה לחקור את הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון, קבעה כי שרון אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח בשיר ג'ומייל. בעקבות זאת המליצה הוועדה ששרון יסיים את כהונתו, ושתיק הביטחון לא יופקד יותר בידיו. שרון סירב להתפטר, אך בעקבות החלטת הממשלה הודח מתפקיד שר הביטחון (ב-14 בפברואר 1983), ונשאר בממשלה כשר בלי תיק.

ב-21 בינואר 1983 פירסם השבועון טיים כתבה ממנה עולה כי שרון שוחח עם בני משפחתו של בשיר ג'ומייל על נקמה, בטרם הכניס את הפלנגות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות. שרון הגיש כנגד העיתון תביעת לשון הרע אשר התנהלה בניו יורק. לאחר שנתיים הסתיימה התביעה בתוצאות מעורבות - חבר המושבעים קבע כי הפיסקה אינה נכונה, וכי יש בה כדי להוציא דיבתו של שרון רעה, שכן עולה ממנה כי כאשר הורה על הכנסת הפלנגות למחנות הייתה לו כוונה כי אלו ינקמו את מות מנהיגם. כן קבע חבר המושבעים כי הדיבה הינה חמורה יותר מכיוון שנטען בכתבה ששיחה זו מופיעה בנספח סודי לדו"ח ועדת כהן. בבית המשפט הודה טיים כי לא ראה נספח זה. חבר המושבעים זיכה את טיים בטענה כי כאשר פירסם את העובדות עשה זאת ללא סיבה להאמין כי אינן נכונות. מבחינת החוק בארצות הברית, זהו הבסיס למתן פיצויים בגין לשון הרע, וקביעה זו משמעותה הייתה כי שרון אינו זכאי לפיצויים. שרון רואה בתביעה משום החזרת שמו הטוב שנפגע קשות בעקבות אירועי הטבח במחנות סברה ושתילה, ומשום קביעה כי לא הייתה לו כוונה רעה כאשר איפשר את כניסת הפלנגות למחנות, וכי הטבח הוא תוצאה טרגית של אירועים אשר לא היו בידיעתו או בשליטתו.

יש הרואים במשפט הדיבה כנגד הטיים את תחילת שיקומו הפוליטי של שרון, מהשפל אליו הגיע לאחר שנאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון, אל כהונה כראש ממשלת ישראל.

לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984, התמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית. בפברואר 1990 התפטר מהממשלה, ולאחר מכן התמנה לשר הבינוי והשיכון בממשלתו של יצחק שמיר. בתפקידו זה פעל לבנייה מואצת של דירות לקליטת העלייה מברית המועצות והאיץ את ההתיישבות ביהודה ושומרון.

בתקופת ממשלת יצחק רבין התבטא בחריפות נגד מדיניותו, ואף אמר כי במדינה אחרת היו מעמידים לדין את רבין ופרס בשל הסכמי אוסלו. ביולי 1995 הוסיף ואמר, על רקע פינוי בסיסי צה"ל בשטחים:

"אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".

את הטענה שיהודי עלול להתנקש בראש הממשלה כינה שרון באותו זמן "עלילת דם". אף על פי כן, לאחר הרצח קיימה איתו משפחת רבין מערכת יחסים טובה.

ב-8 ביולי 1996 התמנה לשר התשתיות בממשלתו של בנימין נתניהו, וב-13 באוקטובר 1998 התמנה לשר החוץ. אחרי מפלת נתניהו בבחירות של מאי 1999 נבחר בספטמבר 1999 ליו"ר הליכוד, וכיהן כראש האופוזיציה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה.

ב-28 בספטמבר 2000 ערך ביקור מתוקשר בהר הבית והכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית". ביקור זה היה, מבחינת הפלסטינאים, העילה לפריצתה של אינתיפדת אל-אקצה, אם כי ברור שהן ישראל והן הרשות הפלסטינית התכוננו ממושכות לעימות מזויין, ורבים סוברים שהאינתיפאדה הייתה פורצת גם ללא אירוע זה.

ראש ממשלה

הקדנציה הראשונה

לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון" נבחר לתפקיד ראש הממשלה, ברוב סוחף של 62%, והחל לכהן בתפקיד זה ב-7 במרץ 2001. על אף הרוב שבו קיבל את אמון אזרחי המדינה, והאפשרויות להקים ממשלה מצומצמת שעמדו בפניו, העדיף שרון להקים ממשלת אחדות לאומית בה ניתנו למפלגת העבודה שני תיקים מרכזיים - תיק החוץ לשמעון פרס ותיק הביטחון לבנימין בן אליעזר. הדבר סייע לשרון בהשגת לגיטימציה לו באופן אישי, ולממשלתו, ובהצגת צעדיו כצעדים הכרחיים לפתרון המצב המבוצעים תוך קונסנזוס רחב.

במסגרת כהונתו ניסה לגרום להפחתת כוחה של הרשות הפלסטינית באמצעים שונים, להראות את הקשר בינה לטרור, ולגרום לה לדה לגיטימציה בעולם. כחמישה חודשים לאחר בחירתו (ב-10 באוגוסט 2001) ייזם את סגירת משרדי הרשות הפלסטינית "האורינט האוס" בירושלים. עם זאת בתקופת כהונתו הגיע לשיאו גל טרור, שהתבטא בעיקר בפיגועי התאבדות, דפוס פעולה לא חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל כזה שהשימוש בו הובא למדרגה חדשה ב-2002-2001. אחרי תקופה של הבלגה יחסית, שהפתיעה את השמאל ואכזבה את תומכיו בימין, הוא נקט במדיניות של הסלמה מבוקרת, שלא הועילה בהפחתת פיגועי ההתאבדות, ולהיפך - דומה שהנציחה מעגל של תגובות ותגובות נגד הולכות ומקצינות. לבסוף, אחרי הפיגוע במלון פארק במרץ 2002, ואחרי שבחודש זה נרצחו 120 אזרחים וחיילים ישראלים, הממשלה בראשותו החליטה על כיבוש השטח שבשליטת הרשות הפלסטינית במבצע "חומת מגן". מבצע זה פורר את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, והצליח להוריד במידה משמעותית, אם כי לא מוחלטת, את מספר ההרוגים בפיגועים, ושם קץ לתחושות של אפוקליפסה וחורבן שהביא ההרג היומיומי במרץ 2002.

שרון ספג ביקורת נוקבת על התמהמהותו בהקמת גדר הפרדה שתחצוץ בין ישראל ליהודה ושומרון ותקטין את מספר הפיגועים. גדר כזו מסמלת שבר אידיאולוגי מבחינתו, כמי שתמיד תמך בארץ ישראל השלמה. בשנת 2002 הפך את עורו וקידם את הקמת גדר ההפרדה, אלא שגדר זו נותרה שנויה במחלוקת והפכה למוקד של סערה בינלאומית, מאחר שעל פי התוכנית, עתידה הייתה להיות מוקמת בתוככי השטחים, מזרחית להתנחלויות רבות.

הביטחון האישי שעדיין נותר מעורער למדי, המיתון הכלכלי המתמשך, וגם קשירתו בעבירות בתחום טוהר המידות שנחקרו על-ידי המשטרה, לא מנעו ממנו לנצח את בנימין נתניהו בבחירות המקדימות בליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003.

שבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת הדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ', מפרקליטות המדינה, לעיתון "הארץ" ידיעה בדבר חקירה שבה הייתה מעורבת, על קבלת תרומות בלתי חוקית על ידי שרון מידי ידידו סיריל קרן. שרון הגיב במסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי ברשתות התקשורת ב-9 בינואר. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מישאל חשין החליט שמסיבת העיתונאים גלשה לתעמולת בחירות בוטה האסורה על פי החוק, והורה לאמצעי התקשורת לקטוע את השידור הישיר. דבר זה דוקא גרם לעליה בפופולריות של שרון, ותרם לנצחון "הליכוד" בבחירות לכנסת שנערכו ב-28 בינואר, כאשר הוא מכפיל את כוחו ל-38 מנדטים.

הקדנציה השנייה

פגישת בוש-שרון באפריל 2004, בה קיבל את המכתב שבו הובעה הבנה לעמדה הישראלית
הגדל
פגישת בוש-שרון באפריל 2004, בה קיבל את המכתב שבו הובעה הבנה לעמדה הישראלית

לאחר הניצחון בבחירות 2003 הקים שרון ממשלה עם "שינוי" וללא החרדים, מינה את בנימין נתניהו לשר אוצר ותמך ללא סייג במשנתו הקפיטליסטית ובקיצוץ הקצבאות. בביטחון האישי חל שיפור, וגם המיתון התחלף בצמיחה.

בנאום שנשא בכנס הרצליה בסוף 2003, הודיע שרון שבכוונתו, אם לא ימצא פרטנר פלסטיני הולם, לבצע בעתיד הקרוב נסיגה חד צדדית מחלקים מיש"ע ואף לפנות התנחלויות, תוכנית שהוא כינה "התנתקות". תוכניתו עומדת בסתירה חדה לדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". שרון העמיד את תוכניתו לאישורם של מתפקדי "הליכוד" ואלה דחו אותה. למרות תוצאות המשאל שרון המשיך במאמצים לאישור תוכנית התנתקות מתוקנת בממשלה. כאשר פיטר את שרי האיחוד הלאומי כדי להבטיח רוב בין השרים לתוכניתו, מעשה חסר תקדים בתולדות ממשלות ישראל, ספג ביקורת חריפה.

במקביל להעלאת רעיון ההתנתקות, המשיך קו קשוח ולוחמני כנגד הטרור, ויזם בין היתר את ההתנקשויות בבכירי תנועת החמאס, אחמד יאסין ואחריו עבד אל-עזיז רנטיסי.

שרון נחלץ מהאשמות שלפיהן דוד אפל שיחד את בנו גלעד ודרכו אותו עצמו, על מנת להפיק טובת הנאה בפרויקט "האי היווני" שעליו עמל, כאשר קבע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ביוני 2004, כי אין ראיות התומכות בהאשמות "אפילו במקורב", ורמז כי התנהלותה של פרקליטות המדינה בפרשה הייתה פסולה. מנגד, בנו עמרי הועמד לדין באשמות אלה, ומשפטו נמצא בשלב מתן גזר הדין (לאחר שהורשע בעקבות הודאתו), כאשר החשד הוא שגלעד קיבל שוחד וביצע הפרת אמונים במטרה לסייע לאביו להבחר לראשות הממשלה. הצל על כהונתו של שרון לא חלף לחלוטין, שכן האשמות בדבר קבלת כספים לא כשרה מאיש העסקים סיריל קרן עדיין תלויות ועומדות.

עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 עמד שרון על דעתו שתוכנית ההתנתקות תבוצע ולא שלל הידברות עם ההנהגה הפלסטינית החדשה.

בתחילת 2005 צירף לממשלתו את מפלגת העבודה בהובלתו של שמעון פרס. העובדה שהממשלה החדשה, שמטרתה העיקרית הייתה ביצוע ההתנתקות, אושרה ברוב דחוק בהתנגדות חברי כנסת מהליכוד ורק בזכות הימנעות ח"כים מהמפלגות הערביות, העידה עד כמה השתנו עמדותיו המדיניות של שרון, לעומת הימים שבהם נחשב לאחד מגדולי תומכיה של ארץ ישראל השלמה.

שרון, שבעבר היה נערץ על חוגי הימין, ספג מהם שנאה וכעס, והועלה החשש שמתנקש יהודי ינסה לשים קץ לחייו. לאחר ישומה של תוכנית ההתנתקות שאושרה בהנהגתו בכנסת (15 בפברואר) ובממשלה (20 בפברואר) ואושררה בידי בג"ץ, פוליטיקאים מהימין כמו עוזי לנדאו ואפי איתם התבטאו נגדו בחריפות רבה, וקראו לרכז כוחות על מנת להדיח אותו מהפוליטיקה. בנימין נתניהו שרכב על גל זה, ניסה להקדים את הבחירות במפלגה, כאשר הוא מנהיג את קבוצת ה"מורדים" בליכוד, אבל נחל כישלון כאשר בוועידת מרכז הליכוד, אריאל שרון גבר עליו ברוב של כ52%.

ב-20 בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד והקים סיעה חדשה בשם "קדימה", אליה הצטרפו מספר מחבריו מהליכוד, וכן חברי כנסת ממפלגת העבודה, במהלך שהחליש מאוד את מפלגת הליכוד.

ב-18 בדצמבר 2005 לקה שרון באירוע מוחי קל. בעקבות זאת היה אמור לעבור צנתור לב, אך ב-4 בינואר 2006 עבר שבץ מוחי, שחייב את העברת סמכויותיו כראש הממשלה לממלא מקומו, אהוד אולמרט.

המחלוקות סביב שרון

שרון הוא דמות שנויה במחלוקת, בישראל ומחוצה לה, בצורה שחריפותה עולה במידה רבה על המחלוקת המקובלת בקשר לדרכו ולמעשיו של פוליטיקאי. הוא נודע כלוחם אמיץ, מקימה של יחידה 101, ובקרב רבים בישראל נחשב למושיע המדינה במלחמת יום הכיפורים (בעקבות צליחת תעלת סואץ), ומדכא הטרור באינתיפאדת אל אקצה, ואילו בעיני אחרים הוא נחשב כאיש כוחני, פזיז, מושחת ואף שקרן שסיכן את ישראל (בצליחת התעלה בטרם עת) וגרר אותה למלחמה מיותרת (מלחמת לבנון). קיימים גם רבים בישראל המייחסים לשרון הן מן התכונות ה"חיוביות" והן מן התכונות "השליליות" ויש הרואים בתכונה מסוימת תכונה חיובית בעוד אחרים רואים בה תכונה שלילית.

במשך שנים, ובמיוחד אחרי טבח סברה ושתילה, שבעקבותיו אולץ להתפטר ממשרד הביטחון, נחשב בקרב רבים בעולם כפושע מלחמה, ובבלגיה אף היה ניסיון (שלא התממש) להעמידו לדין בשל כך. עם מעלי טענה זו נמנה גם ראש עיריית לונדון, קן ליווינגסטון, הידוע בחריפות התבטאויותיו (בין השאר תיאר את נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ו. בוש "האיום הגדול ביותר על החיים על-פני כוכב לכת זה"). חיילי צה"ל לא השתתפו בטבח, שבוצע ע"י הפלנגות כנקמה על רצח מנהיגם באשיר ג'ומאייל וטבח דמור, אך ישראל הייתה זו שסיכמה עם הפלנגות על הכניסה למחנות על מנת ללכוד מחבלים, תוך "עצימת עיניים" לגבי התוצאות האפשריות.

בעוד רוב ההתקפות עליו היו בדרך כלל משמאל המפה הפוליטית, הרי החל משנת 2004 הוא מותקף דווקא על-ידי אנשי הימין ובפרט המתנחלים, בשל תוכנית ההתנתקות שאותה יזם, והדרכים שבהן השתמש כדי לקדם אותה. ביקורת רבה נמתחה על האופן בו פיטר ומינה שרים וסגני שרים בסיטונות, אף ממפלגתו, והשתמש במכשיר זה כדי לגייס חברי כנסת לשורותיו. הועלתה גם השאלה, האם אין במינוי חברי כנסת לשרים ולסגני שרים, במטרה לקבל את קולותיהם בהצבעות בכנסת או במפלגה, משום עבירה פלילית, בדומה למינוי חברי מרכז מפלגה למשרות ציבוריות על מנת לקבל את קולותיהם. מתנגדיו מימין טענו כי התעלמותו מהחלטת מתפקדי הליכוד שלא לתמוך בהתנתקות, סירובו לפנות לעם מחדש בטרם ביצועה וכן הניגוד בינה לבין מצע הליכוד ולבין דברים שאמר שרון עצמו לפני הבחירות, מציגים אותו כדיקטטור.

מתנגדיו הפוליטיים מימין טענו כנגדו שתוכנית ההתנתקות משמשת אותו כדי לרצות את השמאל, וזו הסיבה שהדוברים משמאל לא מעלים על סדר היום בקולניות את נושא החקירות בעניינו ובעניין בני משפחתו. ח"כ צבי הנדל טבע בהקשר זה את הביטוי: "עומק העקירה - כעומק החקירה".

למעשה, הביקורת על שרון מצד הימין החלה, אם כי בחריפות פחותה בהרבה, כבר בקדנציה הראשונה שלו, בתקופה שקדמה למבצע חומת מגן. נטען שמדיניות ההבלגה ששרון נקט בה אז לא הועילה דבר ועלתה בחיי קורבנות טרור. ביקורת זו התחדשה בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות וההחרפה בירי רקטות הקסאם מרצועת עזה.

לעומת זאת, שרון עבר מהפך תדמיתי בעיני השמאל אחר ביצוע ההתנתקות. דורון רוזנבלום מעיתון "הארץ" תהה:

"איך זה קרה ? איך זה שהפכת לפתע התקווה הלבנה הגדולה של הישראליות כולה ? איך זה שנעשית למושא הערצה והתרפקות כללית, כולל של השמאל המעודן ויפה הנפש ביותר... היה צריך לשפשף את האוזניים והעיניים כדי להאמין, שאתה - ולא יצחק רבין - הוא הנושא את הנאום ההוא בעצרת האו"ם. שאתה - ולא יוסי ביילין או אפילו אורי אבנרי - הוא שעומד מאחורי משפטים כמו 'אי אפשר לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית וגם לשלוט בכל חלקי ארץ ישראל" [1].

משפחתו

אשתו הראשונה, מרגלית, נהרגה בתאונת דרכים ב-2 במאי 1962, בעת שנסעה במכוניתה לעבודתה בירושלים. בנם, גור, נהרג ב-4 באוקטובר 1967, בהיותו בן 11, מפליטת כדור בעת ששיחק עם חברו ברובה ישן ששרון קישט בו את ביתו. אשתו השנייה, לילי, הייתה אחותה של אשתו הראשונה, והיא נישאה לשרון כשנה לאחר מות אחותה. ללילי ולאריאל שרון נולדו הבנים עמרי וגלעד. לילי שרון נפטרה בשנת 2000, כמה חודשים לפני בחירתו של שרון לראש ממשלה.

אריאל שרון ובנו גלעד מתגוררים בחוות השקמים שבצפון הנגב, בין שדרות לקיבוץ רוחמה.

לקריאה נוספת

 

 

 

כל המידע מויקיפדיה